לדלג לתוכן

יהדות אריתריאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המיקום של אריתריאה ביבשת אפריקה

באריתריאה התקיימה כמאה שנה קהילה יהודית קטנה אשר מנתה כמה מאות אנשים בשיאה. יהודים הגיעו לאריתריאה לראשונה במאה ה-19, מעדן שבתימן. המהגרים הגיעו מסיבות כלכליות וכדי לברוח מרדיפות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעו לאריתריאה גם יהודים אירופאים שנמלטו מהנאצים באירופה. עם קום מדינת ישראל עלו רבים מבני הקהילה במסגרת מבצע על כנפי נשרים, והנותרים עזבו את המדינה בשנות ה-70 בעקבות מלחמת העצמאות של אריתריאה והמאבק נגד אתיופיה.[1]

בית קברות יהודי באסמרה.

היהודים הראשונים הגיעו לאריתריאה בסוף המאה ה-19, לאחר כיבוש אתיופיה על ידי האימפריה האיטלקית והקמת אריתריאה האיטלקית (אנ'). רוב היהודים הגיעו מהקהילה היהודית בעדן.

במפקד שנערך באריתריאה ב-1 בינואר 1905, התגוררו 120 יהודים באריתריאה. 83 מתוכם במחוז שבירתו אסמרה, 27 במאסאווה, 7 התגוררו בעיר קרן ו-2 בעיר אסאב, בשנים שלאחר מכן סבלו היהודים שם מהתנכלויות ועלילות דם.[2]

בשנת 1906 הושלם בית הכנסת אסמרה באסמרה, הבירה. הוא כולל מקדש ראשי, שיכול להכיל עד 200 אנשים, כיתות לימוד, ובית קברות יהודי קטן.

בשנות ה-30 של המאה ה-20, קיבלה הקהילה היהודית חיזוק, כאשר יהודים אירופאים רבים היגרו לאריתריאה, כדי להימלט מרדיפות הנאצים באירופה.

במלחמת העולם השנייה בשנת 1941 כבשו הבריטים את אריתריאה. בתקופת הממשל הבריטי באריתריאה, שימשה אריתריאה לעיתים קרובות כמקום מעצר של אנשי האצ"ל והלח"י שנלחמו למען עצמאות היהודים וכנגד שלטונות המנדט הבריטי.[3] בין הכלואים היו ראש ממשלת ישראל לעתיד, יצחק שמיר[4] וחיים קורפו, לימים חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל.

סמוך לאחר הקמת מדינת ישראל, עלו יהודים אריתראים רבים לישראל, בעיקר במסגרת מבצע על כנפי נשרים. בשנות החמישים עדיין חיו 500 יהודים במדינה. החתונה היהודית האחרונה בבית הכנסת אסמרה נחגגה במהלך אותו עשור. בית הכנסת שימש גם יהודים שהגיעו מכל רחבי אפריקה כדי לקיים שם את הימים הנוראים.

בשנת 1961 החלה מלחמת העצמאות של אריתריאה לאחר שאריתריאה סופחה על ידי אתיופיה, ואריתריאים החלו להילחם למען העצמאות. היהודים החלו לעזוב את אריתריאה.

בתחילת שנות ה-70 גברה ההגירה היהודית בגלל התגברות האלימות בין אריתריאה לאתיופיה, ומשום שההחונטה הצבאית האתיופית ששלטה גם באריתריאה, הנהיגה את מדיניות הסוציאליזם האתיופי שמטרתה הייתה להלאים את הרכוש הפרטי ולהנהיג משטר סוציאליסטי. בשנת 1975 פונו הרב הראשי וחלק גדול מהקהילה. יהודים אריתראים רבים על לישראל, ואילו אחרים נסעו לאירופה או לצפון אמריקה. עד אז נותרו רק 150 יהודים במדינה.[5]

אריתריאה רשמית קיבלה את עצמאותה בשנת 1993. באותה שנה הקימו אריתריאה וישראל יחסים דיפלומטיים מלאים. באותה תקופה נותרו רק קומץ יהודים באריתריאה. כולם, למעט אחד, נפטרו או היגרו.

כיום נותר באריתריאה רק יהודי יליד אחרון, סמי כהן, שמנהל עסק ייבוא וייצוא, ומבקר בקביעות בבית הכנסת אסמרה.[6][7] ישנם גם כמה יהודים שאינם ילידי אריתריאה המתגוררים באסמרה, חלקם ישראלים הקשורים לשגרירות ישראל באריתריאה.

היהדות אינה אחת מארבע הדתות המוכרות על ידי הממשלה האריתראית.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Harris, Ed. "Asmara's last Jew recalls 'good old days'". BBC.
  2. ^ יצחק גרינפלד, לתולדות יהודי עדן ותימן באריתריאה ברבע הראשון של המאה העשרים
  3. ^ "Britain's 'Guantanamo Bay'". BBC News. 2002-08-06. נבדק ב-2007-05-27.
  4. ^ "SHAMIR YITZHAK". Israel Ministry of Foreign Affairs. נבדק ב-2007-05-26.
  5. ^ "Eritrea Virtual Jewish History Tour". www.jewishvirtuallibrary.org (באנגלית). נבדק ב-2017-09-18.
  6. ^ "Asmara's last Jew recalls 'good old days'". BBC News. 2006-04-30. נבדק ב-2006-09-26.
  7. ^ "Eritrea's last native Jew tends graves, remembers". Reuters. 2006-05-02. נבדק ב-2006-09-26.